אומנות יהודית
קצת אודות אומנות יהודית
היהדות היא אמנם דת, אולם היא אינה מוגדרת רק ככזאת, אלא גם כתרבות שלמה בפני עצמה. ככל תרבות, יש לה מוטיבים המזוהים רק איתה, וזה נכון גם לתחום האומנות. והאמת היא, שלמרות שגם כך זה לא פשוט – זה אפילו עוד יותר מורכב.
לכאורה, אנשים המשתייכים לדת ולתרבות היהודית לא אמורים לעסוק כלל במה שנקרא "אומנות יהודית", וזאת לאור הציווי מעשרת הדיברות שעל פיו "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (ספר שמות, פרק כ', פסוק ג'). למרות זאת, חכמינו זכרונם לברכה השכילו לפרש את הפסוק כך, שאפשר לעשות פסל ותמונה – כל עוד הם אינם משמשים לצורכי פולחן.
אם הולכים אחורה בזמן, רואים שיש אזכורים לאומנות יהודית כבר מתקופת המקרא ובית ראשון. למעשה, בית המקדש הראשון היה מעוטר במגוון גדול של עיטורים אומנותיים ברמה מאוד גבוהה, ובכל זאת, את עיקר התפתחותה של האמנות היהודית אנחנו רואים בתקופת הגולה – התקופה שלאחר חורבן הבית השני שבה חלק גדול מהעם היהודי היה בנכר.
ואין פלא. כשאנשים נמצאים רחוק מהבית הגעגוע והכמיהה לארץ מולדתם, הארץ שאליה יש להם זיקה דתית ולאומית כאחד – הם מתחילים ליצור יצירות אמנות עם סמלים ואייקונים אשר מבטאים את הגעגועים האלה. כמו כן, יצירות האמנות הללו היו גם עזר ליצירת בידול של היהודים מבני שאר העמים והדתות.
מאפייניה של אומנות יהודית
לאמנות היהודית יש הרבה מאוד מוטיבים אופייניים אשר שזורים בה מאז העבודות הראשונות ועד היום. הראשונים שבהם הם דמויות ואירועים מתוך סיפורי התנ"ך. מאפיינים נוספים הם כמובן סמלי היהדות המוכרים, ביניהם מנורה, רימון, אריה יהודה, שריגי גפן וכמובן – מגן דוד. האמנות היהודית הקיפה כל תחום, החל מיצירת אביזרי פולחן כמו כוסות יין, פמוטים וכתרי תורה, דרך ציורים יפהפיים ופסלים וכלה בפסיפסים וציורי קיר.
עם השנים הלכה האמנות היהודית והתפתחה, והיום היא משלבת את המוטיבים היהודיים לצד מאפיינים חדשים של האמנות המודרנית.